הורות בעידן האינטראקטיבי

המציאות בעידן הפלאפון:

תפילת מנחה מתוך הפלאפון או צפייה בסרט לא ראוי הם רק דוגמאות קצה של המציאות בה חיים ילדינו. אם נחזור וניזכר לרגע בעצמינו כמתבגרים, למציאות כפי שהייתה, הבית, הקשר שלנו עם החברים, הבילויים שלנו, האוכל שאכלנו, גיבורי התרבות שלנו,ואמצעי התקשורת שהיו לרשותנו,נראה שחיינו בעולם אחר לגמרי....

מאידך גם אנחנו נהגנו להתווכח עם הורינו על שעת החזרה הביתה, הלבוש והתספורת....גם בזמנו היו משחקי הכדורגל פופולאריים, גם אנחנו למדנו או לא  בבי"ס ונהגנו לעיתים במעשי קונדס שונים...

האם אנחנו יכולים לסמוך על ניסיוננו האישי כמתבגרים כשמגיעים לאתגר ההתבגרות כהורים?

אנו נעים על הרצף שבין האמונה ששום דבר לא השתנה, לדאגה שבעצם אין שום דבר דומה....

מחד טבע האדם אינו משתנה יצר הסקרנות, התחרות, הרצון לצמוח, הכמיהה לתשומת לב ואהבה ועוד כהנה וכהנה.זוהי הסיבה מדוע יצירות ספרותיות עתיקות יכולות להיות רלוונטיות גם היום. גם האמונה שהתורה שלנו היא תורת חיים מתבססת על ההנחה שטבע האדם אינו משתנה.

הפסיכולוג אברהם מסלו הגדיר את פירמידת הצרכים האנושית האוניברסאלית שאינה משתנה במעבר מעידן לעידן  ובמעבר מתרבות לתרבות.בתחתית הפירמידה עומדים הצרכים הפיזיים של האדם, מעליהם צרכי הביטחון,אחר כך הצורך בשייכות ובאהבה,לאחר מכן הצורך בכבוד והערכה ולבסוף הצורך במימוש עצמי.מימוש הצורך הבסיסי הוא תנאי להיווצרות הצורך בשלב הבא.כך ילד רעב או עייף או ילד מאוים בבית ספר לא יתפנה לרכישת חברים וילד שאינו אהוב לא יתפנה ללימודים.

וירג'ינה סאטיר מדברת על הצורך ב"קדירה מליאה" -הערכה עצמית חיובית כתנאי לצמיחה.

כשאנו חוזרים להתבונן בהבדלים שבין עולמינו כילדים לבין ילדינו איננו יכולים להתעלם מהשינויים שהכניסו המחשב, האינטרנט, הטלוויזיה, הפלאפון, הכבלים, התקשורת בכלל ,המיקרוגל והGPS.

הוסיפו לכך את הרווחה הכלכלית, העולם הקרייריסטי שלנו ההורים,המסרים הפוסט מודרניים הניבטים מכל פינה.

אין ספק שכל אלו הכניסו לעולם שלנו הרבה בחירה ונוחות גישה למידע ושפע וביחד עם זאת הרבה תזזיתיות, עומס,הצפה בלבול ואבדן שליטה. בעולם שבו החברים מתקשרים ישירות לפלאפון של הילד אי אפשר כבר להכיר ולדעת למשל מי החברים ובאיזה שעות הם מתקשרים......ובכלל נראה שהילדים שלנו שולטים במידע ובמחשב הרבה יותר מאיתנו....

האם יש לנו את הכלים כהורים להתמודד? איך נוכל להכין את ילדינו לעולם שאיננו יודעים כיצד יראה מכיוון שהוא משתנה בכל רגע נתון?

בנוסף, מכיוון שהשינויים הדרגתיים איננו חשים את הסכנות בכל רגע. כמו אותה צפרדע הנמצאת בסיר מעל ללהבה נמוכה ומתבשלת לאיטה כי אינה מודעת לשינוי האיטי המתרחש במים...

אז מה התגובה שלנו לאותה מבוכה הורית?

לפעמים אנחנו מגיבים כמו אותה צפרדע , מתעלמים וזורמים.....

לפעמים מכריזים מלחמה על כל מה שחדש: אני ממשיך בדיוק כמו פעם!

חלקינו מרגשים צורך "לצייד" את הילדים מכל הבא ליד שיהיה....:חוגים, העשרות, אנגלית, ספורט, סינית, תורות ממזרח וממערב,רפואות קונבנציונאליות ואלטרנטיביות....

בעצם עלינו בעיקר להיערך.

ראשית לעשות הערכת מצב. איפה הילד שלי? למה הוא זקוק כרגע? היכן הוא בפירמידת הצרכים של מסלו? האם אני מכיר אותו לעומק - מה כוחותיו, חולשותיו וחלומותיו?

מכיוון שאיננו יודעים איך יראה העולם בעוד 10-20 שנה נוכל רק לצייד אותו בכישורי חיים הקשורים בקריאת מציאות טובה ובקריאה עצמית טובה, יכולת התאמת משאבים אישיים למציאות, יכולת הסתגלות לשינויים, יכולת למידה והתפתחות ויכולת בחירה וסינון.

יכולת זו חשובה במיוחד לאור הנגישות הרבה והשווה למידע איכותי ומאידך לחומר נחות וזיבלי....את היכולת הזו רוכשים רק בהדגמה חיה, אם רואים את ההורים מסננים מידע בשידור ישיר.

והעיקר בעולם משתנה בו נעלמת היציבות חובה ליצור ולעצב עמוד שידרה ערכי פנימי. העברת מערכת ערכים ברורה ונכונה נעשית על ידי דוגמא אישית.מה באמת חשוב לי? איך הייתי רוצה שיזכרו אותי? אם תרצו לדעת מהם הערכים שלכם התבוננו בילדכם שהפנימו בילדות צעירה מה שחוו בבית.

אז איך עושים את זה?

כדי ללמוד נחוצה סדנא שלימה....