החיפוש אחר תחפושת

"אולי אתחפש השנה לשליח פיצה, אולי דרקון? אולי חתול בעצם או עדיף משהו אחר?"

"השנה אני רוצה להתחפש למשהו ממש מגניב /מפחיד/ מצחיק, משהו לא נדוש, שלא יכירו אותי, משהו שהוא לא יותר מידי ולא פחות מדי  והעיקר שיהיה ...."

"אני מתחפש לתולעת וזהו!"

"ואני לא מגלה!"

ערב פורים ושיחות דוגמת שיחה זו ממלאות את חלל הבתים, דיונים אינסופיים בנוגע לתחפושת, מה כדאי, ואיך כדאי, ביחד או לבד, ומה יגידו, מה צריך ומה אפשר ומה לא והאם אני בכלל רוצה להתחפש...
יש המשתפים יותר ויש פחות אך נושא התחפושת ממלא בימים אילו את "שיחות התוכן" של הילדים בינם לבין עצמם, את בני הנוער, את שיחות ההורים עם הילדים וההורים בינם לבין עצמם בחיפוש אחר דרך קלה, זולה, פשוטה, יצירתית לממש את הפנטזיות של הילדים.

אז מה יש בחוויה הזאת שמעורר ריגוש כל כך גדול, שמעסיק כל כך את הילדים עד שמיד כשנגמר החג יש את המודיעים : "בשנה הבאה אני כבר יודע/ת למה אני רוצה להתחפש", אף כי לעיתים "החלטה" זו תשתנה עשרות אם לא מאות פעמים. מה יש בחיפוש אחר תחפושת שהוא כל כך נוכח ועוצמתי?

אחת הפעילויות הפופולאריות והשכיחות בגילאים הצעירים, המוכרות בקרב גננות, ואנשי חינוך, אנשי טיפול והורים מודעים הוא "המשחק הדרמטי". משחק ה"אני אהיה אמא ואתה אבא" או "רופא חולה" או "מורה תלמיד" או כל ווריאציה אחרת. משחק זה הוא שלב חשוב ומשמעותי בגיבוש הזהות של הילד, ובו הילד בעצם מתנסה בזהויות שונות, ובונה באופן זה את אישיותו, מתנסה  ברפרטואר רחב של מחשבות, פעולות, אמירות, ומנכס חלקם לעצמו ולחיים. גלגול אחר של משחק זה הוא כל משחקי הדמיון של הילדים בהם הם משחקים עם בובות קטנות וגדולות, עם חיילים, חייזרים, פליימובילים למיניהם, ויצורים דמיוניים ומייצרים דרכם מציאות מקבילה שוקקת חיים ועשירה.

בשלבים מאוחרים יותר של ההתפתחות עוברת ההתנסות הזאת לזירות אחרות, לשימוש בזהויות בדויות ואחרות ברשת, למציאת כינויים ושמות חלופיים, והתנסות בזהויות אחרות בחיים האמיתיים בדרך כלל בזירה החברתית. בגיל ההתבגרות נראה לפתע את המתבגר מתלבש באופן אחר, מסדר את השיער/ התכשיט או יוסיף אקססורי כזה או אחר כדי להתנסות..

אין בהתנסות זו כדי אימוץ הזהות, אלא בהתנסות בה ובדיקה מה היא מעוררת אצל השני, מה היא תאפשר לי ומה המחירים שאשלם עליה. לעיתים ההתנסות לא תבוא לידי ביטוי באופן מוחצן ובולט כל כך אלא באופן דיבור, הליכה, אימוץ כתב יד מסוים, או עשיית מעשה כלשהוא.

פעמים רבות מעורר חיפוש זה את חרדת ההורים, המבוגרים בסביבה, ויש שהחברה גם מגיבה באופן מופתע. אך עצם החיפוש מהווה בעצם חיפוש אחר ה"אני" האמיתי, ולצידו מבטאת שאיפות של מה הייתי רוצה להיות ומה בעצם משתלם וכדאי.

יום אחד בשנה זה מותר באופן רשמי. כמעט מצווה. אף אחד לא ירים גבה, לא ילחץ, לא ייבהל וכך במסגרת מוגנת יחסית אפשר להתנסות בכל הבא ליד. הסיכון שנלקח בהתנסות קטן יותר, ויש הזדמנות פז לעשות זאת.

אך אליה וקוץ בה.. היום הזה הוא רק פעם בשנה (אם כי בשנים האחרונות ניכרת המגמה להרחיבו לחודש אדר מעט במלואו..)ואני רוצה להתנסות בהרבה דברים.

כאן נכנס התפקיד החשוב של החיפוש אחר התחפושת. בחיפוש יש מימד קטן של התנסות ולו לרגע בדמיון בזהות חדשה ואחרת. ההקשבה ותשומת הלב לפרטים ולשלבי החיפוש ולשלבי ההתלבטות יכולה להיות שיעור חשוב ומעמיק ואוצר בלום של מידע פנימי לכל הורה ואיש חינוך שרוצה להבין בין השיטין את עולמו של הילד. זוהי דרך להתקרב לשאיפות, להתלבטויות, לצדדים שונים שבדרך כלל חבויים באישיותו של הילד. האם הוא רוצה להעיז? האם הוא עסוק בריצוי חברה/או מבוגרים? האם הוא רוצה להצחיק/ להגניב/ להפחיד/להפתיע? אולי הוא בכלל לא רוצה להתחפש ולמה. ועוד כהנה וכהנה.תהיה זו החמצה לקטוע תהליך חיפוש זה באיבו או למהר ו"להנחית" את הילד לקרקע המציאות בשלבי החיפוש הראשונים.אפשר כמובן לעשות זאת כשצריך להגיע לשלב הביצוע וגם בכך יש למידה לחיים...

מעניין להיזכר בתהליך של  החיפוש אחר תחפושת שלנו בגילאים הצעירים. דרך היזכרות והתבוננות בתהליך זה נוכל ללמוד גם לא מעט על עצמינו.חלקינו אוהבים להתחפש עד היום, ושחקנים לא מפסיקים להתחפש כל החיים.

לא פלא איפה, הדמיון שבין המילים חיפוש לתחפושת.

אז למה אתם מתחפשים השנה?